האחים לבית שמר מגשימים לגידי חלום- טיול הרים בצפון קרולינה
האחים לבית שמר מגשימים לגידי חלום
טיול הרים בצפון קרולינה
בתמונה מימין: 2025. שלשת האחים (בני וזמיר החליפו פוזיציה במיקום) בהרי הבלו-רידג׳ שבצפון קרולינה.
הפוסט של היום מתמקד בטיול שהיה מבחינת פנטזיה עבורי מזה זמן רב. שני האחים שלי באו לביקור של 10 ימים לראשונה ביחד אצלנו. הם זכו להכיר את הבית שלנו מזה 20 שנים פה בצ׳אפל היל, בילו עם המשפחה, טיילנו בסביבה, ביקרנו בקמפוס ואפילו ראינו את טקס הסיום של הסטודנטים שלי, התרגשנו לבקר באולם הכדורסל המיתולוגי שעליו שיחקו מייקל ג׳ורדן וג׳יימס וורת׳י, וגם חתרנו קצת באגם וגם בביצת רוברטסון שהקדשתי לה פוסט בעבר.
אבל הגרעין של הטיול היה רק של שלשתנו. שכרנו רכב ונסענו ל- 5 ימים למערב הסטייט שלנו, ההרים של צפון קרולינה.
ההרים במערב וצפון מערב צפון קרולינה הם המקום האהוב עלי ביותר לטיולים פה. הם נפלאים באביב, הם מקסימים בקיץ כשהכל ירוק (וגם מזג האויר נותן מפלט מהגיהנום הלח פה אצלנו בשפלה). והם במיוחד מדהימים בסתיו, כשכל העלווה הירוקה משירה את הירוק ולובשת תחפושת של זהב, אדום, צהוב, וכתום.
אין לי כל כוונה לנסות להכיל את כל ההרים בפוסט אחד. במקום זה אני אשתמש בפוסט הנוכחי כראשון בסדרה של ארבעה פוסטים. פה אתמקד בטיול הבנים שלנו, חציו בבלו-רידג׳ המרכזי ובהר רון בטנסי וחציו באשוויל והר פסגה. פוסט המשך יוקדש לטיול שזוגתי והבת הצעירה עשו איתי לפני מספר שנים לחלק המערבי יותר של ההרים. שני הפוסטים האחרונים בסדרה יהיו לקטים משלימים של טיולים, אתרים, ומפלים שחביבים עלי במיוחד. הראשון מביניהם יתמקד במסלולים צפונה ומזרחה ל- Asheville, והשני במסלולים דרומה ומערבה לבירת ההרים.
הטיול עם האחים שלי נפל על תזמון לא מוצלח במיוחד. חצי שנה קודם לכן, הוריקן הלני נכנסה באופן נדיר עמוק לתוך הסטייט, הציפה את האזור בגשמים מטורפים וגרמה לאסון הטבע הגדול ביותר בהסטוריה המתועדת של צפון קרולינה. השיקום מתקדם בעוז אבל עדיין חלק ניכר מכביש הבלו-רידג׳ סגור ולכן ארגנתי תכניות שבחלקן הגדול היו מסביב לכביש עצמו. בלקט המשלים של הפוסטים אני אוסיף את המסלולים המומלצים הקלאסיים של האזור שכרגע סגור. חייב לציין שלמרות שהכל נראה כבר הרבה יותר טוב, אפשר היה עדיין להתרשם מהזעזוע שהתרחש באזור, ערימות של עצים כרותים וסחף בצדי הדרכים, אתרים שלמים שהיו מוצפים באנשים, סגורים על מנעול עכשיו. נקווה שבעתיד הקרוב מאד האזור, שכל כך בנוי על התיירות המקומית, יצליח להתאושש מחדש.
נתחיל בתכנית הכללית. את שני הלילות הראשונים ישנו בבקתה שעל הבלו רידג׳ (מסומנת X במפה שלמטה). את שני הלילות הנוספים ישנו באיירבינבי באשוויל, בירת ההרים (מסומנת ב- Y). במפה מסומנים ארבעת הימים הראשונים (1-4). את היום החמישי בילינו בעיקר בנסיעה הביתה עם קצת עצירות חביבות.
יאללה, מתחילים!
יום ראשון- טרייל מפעים, קצת גשם, הרבה ערפל, ובקתה אחת נוסטלגית
ביום ראשון יצאנו לכוון ההרים, אבל כמובן שצריך לעצור לפיקניק מפנק. הפינה היא הפינה הקבועה שלי לפיקניק ראשון בדרך להרים שכבר כתבתי עליה בפוסט קודם. המיקום המדויק הוא פה. גם מקום מושלם לפיקניק, גם מציעה טיול קצר, גם מארחת גינה לזכר קורבנות איידס. הכל ביחד. אפילו הגשם השוטף לקח הפסקה כדי שנהנה מאוכל טוב וקפה טורקי משובח על האש.
המשכנו לכוון ההרים על ה- I-40 ואז עלינו לכוון צפון מערב על כביש מס׳ 321 שמטפס כבר ממש גבוה. זה גם השלב שבו הערפל החל לשרור על ההרים. בכלל, נפלנו לשבוע גשום במיוחד. למסלול הראשון שלנו הגענו אחר הצהריים והוא היה גולת הכותרת של היום.
אז לפני המסלול, שתי מילים על הבלו-רידג׳- Blue ridge mountains. זהו רכס הרים, מעט נמוך יותר מהאפלצ׳ים שמקבילים אליו ממערב. בעקבות המשבר הכלכלי של 1929, הנשיא רוזוולט יצר את ה- New Deal, שורה ארוכה של פרוייקטים ומיזמים שמומנו בחלקם על ידי הממשלה הפדרלית ובחלקם על ידי הסטייטס ונועדו להזרים מזומנים לכלכלה המדשדשת ובעיקר לספק עבודה להמונים. כבר כתבתי קצת על הסיפור בפוסט על Umstead park, אבל הפרוייקט המשמעותי ביותר בצפון קרולינה היה ה- Blue ridge parkway (BRP): כביש שעובר לאורך כל הרכס, החלו מהגבעות של וירג׳יניה בצפון, דרך ההרים הגבוהים של צפון קרולינה ועד להרי הסמוקי. הכביש ואדמות שמסביבו הולאם ואסור היה לבניה פרטית. כך נוצר אחד מכבישי הנוף המרהיבים בארה״ב. נוסעים (או מדוושים על אופנועים או אופניים) בדרך קסומה בינות לעצים ומדי פעם נפתח נוף שלא תמונות ולא מילים יתארו אותו באופן הולם. כל זה כמובן...כשאין ערפל.
למה דווקא blue? מה הקשר לצבע הכחול. ובכן, העצים (ויש הרבה הרבה עצים בסביבה) מפרישים כימיקל בשם Isoprene שכנראה עוזר להם בהגנה מפני חום כבד. הכימיקל הוא גם פיגמנט שפולט אור כחלחל. בחודשי הקיץ, ובעיקר בטמפרטורות גבוהות במיוחד, מסת העצים מפרישה הרבה מהכימיקל הזה ויוצרת מראה של ערפל כחלחל שמעניק את המראה המיוחד לרכס ההרים ואת השם שכל כך אופייני לו.
הטרייל הראשון שלנו מגיע קצת אחרי שעלינו על הכביש Blue ridge parkway (BRP). זה מסלול שמזמן רציתי לעשות. בזמנו עשיתי חלק ממנו עם חבר במעין שילוב של שני שבילים אבל הפעם הלכנו על המסלול המלא. מדובר ב- Boone fork trail. מסלול של 8 ק״מ שעלה על כל הציפיות (והיו לא מעט ציפיות). הגשם בדיוק נרגע קצת והפך לטפטוף. גשר הכניסה למסלול, שהתמוטט בהוריקן, היה מספיק עביר כדי שנוכל לחצות את הנחל הראשון, ומשם התחלנו את דרכנו.
זה מסלול שמתחיל באזור פתוח מלא בעצי תפוחים ואז צולל לתוך חורש של שיחי רודודנדרון ומתנהל ברובו לאורך נחל שאותו הוא חוצה מדי פעם. מסלול אתגרי קצת אבל לא מצריך כישורים מיוחדים. קצת סולמות, קצת חבלים וקצת דילוגים ואפילו להירטב פה ושם, אבל לא מצריך הרפתקנות יתר. מבחינתי, המסלול הזה מצטרף לשורת המסלולים המשובחים ביותר בהרים.
ממול יושב לו האגם המופלא של Julian Price lake שגם סביבו אפשר להסתובב או סתם להינות מהמראה שלו, אבל באותו אחר הצהריים כל האגם הזה היה ערפל אחד גדול.
נקודת פתיחה, החניה של אזור הפיקניקים של ה- Julian price campground. ליד החניה מופיע הגשר (שכרגע, הוא כאמור לא במצב מי יודע מה בגלל ההוריקן) שחוצה את נחל Boone fork (שניפגש בו בהמשך מספר פעמים).יש שירותים ניידים צמודים.
אחרי שחוצים את הנחל. מגיעים לאחו פתוח ופיצול שבילים. אפשר להתחיל משמאל ואפשר מימין. מדובר במסלול מעגלי וזו נקודת הפתיחה והסיום של המסלול. אנחנו בחרנו (בעקבות המלצות מטיילים) ללכת שמאלה. הסיבה היא שאם הולכים משמאל אז את החלק היותר אתגרי של הטיפוסים על הסלעים והסולמות עושים בירידה ולא בעליה. בסיכומו של דבר, אכן בחירה שהשתלמה. המייל הראשון הוא בקירבה של אתר קמפינג (שכרגע סגור), אחר כך נפתח קצת לנוף מקסים ואז צולל לחורש שעליו כתבתי למעלה. בשלב מסויים צועדים וחוצים את נחל ה- Bee tree crick ומאוחר יותר מחליפים נחל ל- Boone fork. בחצי המייל האחרון, הנוף שוב נפתח לאחו ואיתו מסיימים.
זהו מבחינת המילים. אני אתן לתמונות ולסרטונים לספר את הסיפור העיקרי. המפה של המסלול מופיעה ראשונה. מצרף פה גם את האתר הרלבנטי של Alltrails
יום שני- קפה אצל מייק, הרבה הרבה גשם וקצת טיפוסים בטנסי
תחזית מזג האויר לא בישרה טובות ליום הטיול השני שלנו. כבר הכנו את עצמנו מנטלית ליום שבו נישאר בביקתה. רעיון לא נורא בבקתה היפה שלנו אבל בכל זאת... בסופו של דבר החלטנו להצפין למסלול העיקרי שלנו בתקווה שהגשם לא יתחשב בחזאי מזג האויר, ולא התבדינו. כן, מזג האויר ביטל תצפית אחת מרשימה בגלל הערפל אבל גם היתה נסיעה כיפית של אחים ביחד וגם זכינו במסלול משובח.
אחרי שיצאנו מהתצפית קלטנו שדווקא פה יש לנו קליטה בסלולרי (אזור שבכללי לא מרושת היטב) וניהלנו שיחה עם מנהל מחלקה בבית חולים שבו אמא שלנו התאשפזה לה תוך כדי הביקור שלנו. הוא עדכן אותנו עם כל הממצאים החיוביים וזה בדיוק מה שהיינו צריכים אחרי יומיים מתוחים בקשר למצב שלה. בקיצור, ההר הזה הביא לא מעט דברים טובים איתו.
ממשיכים. היעד הוא אשוויל בכביש 221 המהיר יחסית שיורד דרומה ומתחבר לכביש שהולך מערבה. עוצרים לכוס קפה בדרך אבל עוד לפני אשוויל- טרייל של אחר צהריים מוקדמים- Big Berea Road trail. טרייל שנמצא ליד כביש קטן מזרחה לאשוויל במדרונות הנמוכים של ההרים. מסלול קל מאד ולא ארוך שעובר בחלקו ליד נחל ומלא בצמחיה יפה. היום התחמם ואני ניצלתי את זה לטבילה במים הקרים (מאד קרים).
זו גם היתה הזדמנות להכיר לאחים שלי את תופעת הציקדות. גם בישראל אפשר למצוא קצת ציקדות אבל לא בשום היקף שמתקרב למה שקורה במזרח ארה״ב ובדיוק עכשיו התקופה שהציקדות בוקעות, מזדווגות ומתות, תוך כדי שהן משאירות קליפה חלולה. רעש הרקע האינסופי שלהן ליווה אותנו בטיול שלנו וכשנתקלנו בציקדה על צמח, התעכבנו קצת עם המבט רק כדי לגלות עוד ציקדה, ועוד אחת, ועוד מליון שנמצאות לידינו. הציקדות הובילו גם לדיון בענייני אבולוציה אז אפילו החכמנו מעט.
עוד נקודה לציון, חוץ מאיתנו היו עוד בערך 5-6 מטיילים שזה היה המון ביחס למה שחווינו עד לאותו רגע.
נקודת התחלה- Berea road trail. פרטים על המסלול עצמו פה.
והנה הגענו לפנות ערב לאשוויל, עיר הבירה של מערב הסטייט. העיר שאני קורא לה ״יותר קרבורו מקרבורו״, עיר של אמנות, ליברליות, הרבה מאד היפסטרים ובכללי, עיר קטנה ומגניבה. אשוויל ספגה גם היא מכה קשה בהוריקן האחרון ומשתקמת לה לאיטה. מצאתי לנו דירת איירבינבי קומפקטית אבל מאד מוקפדת ומאובזרת, וגם נמצאת בקרבת הדאוטאון. המארחים מאד מעריכים כריות ומפרנסים את תעשיית הכריות המקומית כפי שניתן לראות בתמונה.
הגענו לאשוויל אחרי סיום שנת הלימודים של הסטודנטים באוניברסיטה המקומית ולפני עונת התיירות המרכזית, כך שהעיר הרגישה חצי ריקה. הסתובבנו לנו קצת בסימטאות, זמיר כבש ורכש את חצי המלאי של חנות ה- Mast General store המקומית והתיישבנו לסכם את היום השלישי להרים במסעדה-פאב מקומית.
יום רביעי- פסגת הפסגות, טיול בורוד, ומפל של מראות
היום הרביעי והאחרון לטיולי ההרים שלנו. ההתמקדות היתה בשמורת הר פיסגה.
כן, כן. לכל דובר עברית השם ״הר פיסגה״ נשמע קצת מוזר. השם ניתן להר גבוה דרום מערבית לאשוויל על שם הפיסגה שמוזכרת בספר דברים ל״ד: ״וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ״. הר נבו, ממנו משקיף משה על הארץ המובטחת, נמצא בירדן של היום, אבל המתיישבים האירופיים בהרים של צפון קרולינה, שהתרשמו מההר הגבוה, התמקדו בשם ״פסגה״.
למי שאינו קורא עברית שוטפת ומעיין פה על בסיס התרגום של גוגל, לקרוא להר בשם ״הר פסגה״ זה בעצם לקרוא לו: Peak mountain mountain....
אז יש הר פסגה אבל בשלב מסוים הוקמה גם שמורת הטבע פסגה- Pisgah National Forest. יש לה חלק צפוני מזרחי (שבחלקו טיילנו, למשל הטיול של היום הראשון) וחלק שנמצא דרום-מערבה לאשוויל, והוא החלק שבו אנחנו מטיילים היום.
מאשוויל אפשר לנסוע לכוון ובתוך פיסגה על הבלו-רידג׳. חצי מהדרך היתה חסומה בגלל נזקי ההוריקן (מעדכן שהיא נפתחה מחדש באוגוסט 25), אבל הפעם לא סבלנו מהסגירה אלא הרווחנו. למה הרווחנו? כי בגלל הסגירה בחרתי בכביש עוקף שמתחבר לחלק הפתוח של הבלו-רידג׳, והכביש הזה, כביש 151 שמעולם לא נסעתי בו, התגלה ככביש יפייפה במיוחד.
מה עשינו? אחרי התארגנות בוקר יצאנו לדרך, קצת על כביש 23 המהיר יחסית ואז עליה דרומה על כביש 151 (נק׳ 2 במפה) המתפתל ומטפס. בדרך, זמיר סיפר לנו סיפורים על רכיבות אופניים באלפים הצרפתיים (הכביש הזה הוא בהחלט השראה) ומשם התחברנו לבלו-רידג׳ (נק׳ 3). הפעם לא היתה לנו ולו טיפת ערפל, אז יכולתי סוף סוף להשוויץ בפני האחים שלי על הנוף הניבט מלפנים- ירוק, ירוק ועוד הרבה ירוק מכל עבר- הרים, גבעות, עמקים מכוסים בירוק.
הנה קצת תמונות. אמנם שונה מהר נבו, אבל יפה כשלעצמו.
המסלול אכן מרהיב. זה אזור גבוה של הבלו-רידג׳ והיה מעניין לראות את ההשפעה של הגבהים על הצמחיה. בעוד שבימים האחרונים כל העצים היו עמוסי עלווה, פה העצים שלצד הכביש היו בשלבים מוקדמים של לבלוב.
עם הבלו-רידג׳ המשכנו עד למפגש בנק׳ 4 במפה עם כביש 276 וירדנו עם האחרון דרומה עד לנקודה 5 כדי להתחיל בטרייל העיקרי שלנו להיום.
נקודת הפתיחה היא פה. חשוב לשים לב להיצמד לנקודת ציון. 300 מטר לפני הנקודה יש פניה שמאלה שמכוונת גם היא למסלול עם אותו שם. הנקודה האחרונה אמנם גם תוביל למסלול אבל היא עיקוף והיא לא ליד חניה מסודרת. בקיצור, לא לפנות בפניה הראשונה אלא להמשיך עד לכניסה המסודרת בנקודת הציון שלמעלה.
המסלול הוא מסלול מעגלי של 8 ק״מ אבל אפשר לקצר אותו ל- 5.5 ק״מ אם משתמשים בשביל קיצור באמצע הלופ. אנחנו הלכנו על הגירסה היותר ארוכה. מסלול לא קשה, יפייפה ועוברים המון ליד ובתוך מים. אנחנו לא היינו עדיין בשיא עונת הרודודנדרון, אבל יש סיבה מדוע קוראים למסלול Pink beds. עדיין, גם ללא רודודנדרון פורח, הרווחנו הרבה פרחים, הרבה צעדים, שיחות, ומים. אפס תלונות.
את המסלול אפשר לקחת מימין או משמאל. אנחנו בחרנו ימינה. מניח שגם משמאל היה טיול לא פחות יפה.
היום החמישי היה מוקדש בעיקר לחזרה לצ׳אפל היל ולהחזרת הרכב השכור. בדרך היתה לי תכנית לבקר לפיקניק הבוקר ב- McGalliard Falls Park שליד מורגנטון, אבל לאכזבתנו המקום היה סגור ונעול בשעות הפתיחה הרגילות שלו. קפצנו לפארק סמוך לעשות את הפיקניק כי פיקניק זה פיקניק וקפה צריך להתבשל, והמשכנו לנו לכוון Lenoir. זמיר הוא היינן הרציני שבחבורה. הוא מבלה רבות ביקבי צרפת ואיטליה והוא חיפש לנו מקום נחמד לטעום יין מקומי. המציאה- ייקב קטן משפחתי ועירוני של יין דבש. נשמע כמו יין לתירים ולא לחובבי יין, אבל היתה דווקא חוויה נחמדה מאד ואפילו הצטיידנו ביינות דבש לימות סגריר.
טיול ההרים הסתיים. החזרנו את האוטו, שבנו לביתנו בצ׳אפל היל, אבל היה לנו עוד יום וקצת להינות כולם ביחד, אז הנה עוד מקבץ תמונות לסיום- יריד האיכרים, ביקור באולפן הרדיו שבו הבת הצעירה שלי מגישה לפעמים כדי ג׳י מקומי,בית קפה, וערב שבת מסורתי באגם שלנו ( Jordan lake) עם חתירה ושחייה.
מה אומר ומה אספר? חלום שהתגשם.
תגובות
הוסף רשומת תגובה