טיול חורף לחוף: דובים, ציפורים, (לא) תנינים והרבה הרבה מים

החוף של צפון קרולינה מפורסם בדרך כלל כמקום לתיירות קיץ. ה- Outer banks המפורסמים מושכים אליהם קהל רב מרחבי ארה״ב. 

אני לא מחובבי תיירות הקיץ החופית, אבל החורף הוא סיפור אחר.

כל אמצע דצמבר אני יוצא לחופשה של בין הסימסטרים ומנצל אותה בדרך כלל לביקור קצר אצל המשפחה בישראל. הקורונה של 2020 שינתה את המצב ונאלצתי לדחות את הנסיעה לארץ. לשבת בבית כל הזמן לא התאים (גם ככה ישבנו כמעט כל הזמן בבית..) ואז עלה במוחי רעיון שמאז הפך למסורת: לעשות טיול טבע לחוף. ההתמקדות היא לא בשיזוף, מסעדות, וגלידה אלא בביצות, מארשס (Marshes), וחיות מכל מיני סוגים. 

הטיול הזה וחלק מאלו שבאו אחריו היה גם טיול סולו. אני מאד אוהב לטייל עם זוגתי ועם המשפחה, אבל בטיולי סולו יש משהו מיוחד ומזמין. היחידים שצירפתי לטיול היו נעלי ההליכה, הקיאק וזוג אופני ההרים שלי.

עשיתי עד עכשיו 4 טיולי חוף כאלו ואני אתחיל פה בראשון, טיול של שלשה ימים. למרות שחלק מהנה במיוחד הוקדש לחתירה בקיאק, אין שום בעיה להתמקד רק בהייקינג. יש פה גם הזדמנות לגעת קצת בהיסטוריה ובסיפורים המיתולוגיים של המושבה האבודה או הסיפור המרתק על העבדים הנחבאים בביצה שגודלה הוא כמו של גוש דן.

קודם כל, תקציר למי שמעוניין לדלג על חלק מהפרטים:

יום ראשון- שמורה של נחל תנינים ונסיעה דרך האי רונוק עם סיפור המושבה האבודה.

יום שני- התמקדות באיים לאורך ה- Outer banks, כולל דיונות, תצפיות ציפורים והייק יפייפה.

יום שלישי- הביצה הגדולה

מבחינת התכנון, אני עשיתי את זה בשלשה ימים, אבל אני לבד בלי ילדים ואני גם מתחיל לאכול בשעות המאוחרות יותר של היום. למשפחה עם ילדים סביר שהכל יקח יותר זמן. אפשר בהחלט להרחיב את היומיים הראשונים לשלשה ימים ואת תכנית היום השלישי לחבר לטיול נפרד.

אז הנה יוצאים לדרך, 3 ימים ושני לילות. הלינה בטיולים כאלו הם תמיד במוטלים פשוטים או באיירבינבי. בעוד שבקיץ הלינה היא מרכיב יקר, בחורף המחירים זולים. מבחינת התזמון, כל עונה שהיא לא הקיץ תתאים, אבל דצמבר הוא חודש נדידת הציפורים אז יש לכם בונוס מיוחד.

יום ראשון- נחל תנינים, מושבה אבודה, ודובים מהיער.

את הטיול התחלתי בקרבת החוף, במרחק של 3:30 שעות נסיעה מצ׳אפל היל (לא כולל הפסקת קפה על האש בדרך). היעד הראשון- Alligator River National Wildlife Refuge.

 

אז מסתבר שיש נחל תנינים לא רק צפונה לקיסריה, אלא גם בצפון קרולינה.מי היה מנחש?

הנחל נקרא כך מכיוון שזהו האזור הכמעט צפוני ביותר בחוף המזרחי שבו חיים להם תנינים. (המקום הצפוני ביותר נקרא מרצ׳נט מילפונד שעליו אכתוב פוסט אחר). אלו לא קרוקודילים אלא אליגטורים וזו לא רק סמנטיקה. אליגטורים הם הרבה פחות תוקפניים ופחות מסוכנים. הם לא ניזונים מבני אדם אלא מחיות הרבה יותר קטנות ובדרך כלל מפחדים מאנשים הולכים על שתיים. זה לא אומר שאני בשמחה אלך לבקר אותם מקרוב (אני פחדן לא קטן), למרות שיש לא מעט קיאקיסטים שמחפשים אליגטורים בנרות, ויתרתי.

אבל, וזה אבל גדול, בתקופת החורף האליגטורים די נעלמים מהנוף והולכים לפינות הקטנות שלהם לישון ולרבוץ כך שהסיכוי להיתקל בהם בקיאק הוא נמוך מאד והסיכוי לפגוש אותם רגלית הוא די אפסי.

אז מה זו השמורה הזו? Refuge כשמה כן היא. זוהי שמורה שמנסה לשמר על בתי גידול טבעיים של חיות וצמחים נוכח האורבניזציה המאיימת עליהם. ארה״ב היא מצד אחד מדינה שמקדמת תעשייה ובניה, אבל מצד שני למדתי להעריך את ההקדשה של אזורים גדולים יחסית (כולל במשולש) לטבע בלבד, מבלי לאפשר כל בניה אנושית. השמורה עצמה פתוחה בחינם למבקרים ומזכירה קצת את אגמון החולה בצפון ישראל. אפשר לנסוע עם הרכב בשבילים מוגבלים, אפשר לטייל באופניים, אפשר לעשות מסלולים קצרים ברגל ויש גם מקום לחתירת קיאקים. מה בתפריט? המון ציפורים בעונות המתאימות (כאמור, חורף הוא אידיאלי), צבים, מכרסמים גדולים וקטנים, ו.....דובים. אשכרה דובים. 

לשמורה מגיעים מכוון כביש 64 בנסיעה מזרחה (זהו כביש רוחב שעובר לכל רוחב צפון קרולינה, כמו כל כביש 64 בכל סטייט). הכניסה לשמורה היא דרך Buffalo city road והיא מגיעה קצת אחרי שה- 64 חוצה את נחל התנינים.

שווה לציין שזוהי גם ההזדמנות הראשונה למי שלא מכיר את האיזור להבין מה זה ״נחל״ כשחיים בארה״ב. כאחד שגדל לא רחוק מנחל הירקון וכאחד שהעביר 18 שנים מחייו הבוגרים למרגלות נחל האסי המופלא, קשה לתפוס את גודל הנחלים ועושר המים שקיים פה. כל נחלון פה זה מלמיליאן וכשמגיעים לנהרות שקרובים לים מבינים שלפעמים אי אפשר ממש לראות את הצד השני. זה בהחלט תחושה של Humbling והבנה של תפארת הטבע.

שעות פתיחה, תכניות הדרכה ומפות שונות באתר של השמורה.

כדאי לדעת שמדי פעם סוגרים מסלול כזה או אחר כדי לשמור על החיות או לשקם איזור מסוים אבל תמיד יש מספיק מקום לטייל. אני פצחתי בהייק קצר לאורך שביל עץ שעובר מעל לאזור ביצתי וגם כולל הסברים על צמחים וחיות במקום. השביל הוא לא מעגלי באורך של 800 מטר לכל כוון. בכניסה לשביל אפשר גם ללכת טיפה הצידה ולהציץ בנחל התנינים עצמו. המסלול נקרא Sandy Ridge Wildlife Trail ויש בתחילתו חניה מסודרת. יש פה גם גישה לקיאק אבל אני בחרתי לחתור בנקודה אחרת שמיד אכתוב עליה. 

מהשביל נסעתי תוך כדי צפיה בציפורים לאחד השבילים שנקרא Milltail road כדי להגיע למפגש שלו עם נחל באותו שם. שם שלפתי את החבר הכחול שלי (הקיאק, למי שזה לא ברור) ויצאתי לי לחתירה קצרה הלוך חזור. לא נרשמו אליגטורים אבל נרשמו נופים יפים ומים בצבע מדהים. זה אחד הנחלים של ״מים שחורים״- Black water״, מים שמקבלים צבע של תה כהה בזכות עצי הברוש האמריקאי (Cypress) העתיקים שמפרישים את הטנין למים. זה צבע כהה כהה, אבל באותו זמן גם צלול לגמרי. מראה מיוחד מאד ואופייני לרבים מהנחלים במזרח ובדרום הסטייט שלנו.

אחרי החתירה, מגיע כמובן תור הקפה על הגזיה. מכאן המשכתי לכוון היציאה הצפון מזרחית של השמורה (חזרה דרך Milltail rd). למי שמעוניין ליד היציאה יש עוד טרייל קצר אבל אותו לא הספקתי. אבל! הבונוס הגיע בדרך ליציאה. מהיער שמשמאל לכביש יצא לו כמו בסרטים....דוב שחור נחמד שהלך לצידי (לא לטעות, ישבתי בתוך האוטו). לפחות בשבילי זו היתה חוויה מיוחדת.

 אחרי השמורה המשכתי בנסיעה קצרה לכוון ה- Outer banks והמוטל שלי שישב ספציפית בעיירה קטנה שנקראת Nags head, אבל לפני שמגיעים לאיים חוצים עוד פעמיים שפכי נהרות גדולים ובאמצע- אי קטן וחשוב בשם Roanoke (ומבטאים- רוֹנוֹק). האי הזה לא מיוחד מבחינת המראה אבל הוא מיוחד בהסטוריה של ההתישבות האירופאית בארה״ב, אז הנה אתנחתא הסטורית קצרה והסיפור המרתק על המושבה האבודה.

סר וולטר ראלי (שעל שמו נקראת עיר הבירה של צפון קרולינה) היה האחראי מטעם המלכה הבריטית אליזבת על הקמת המושבות הבריטיות הראשונות בעולם החדש- אמריקה. הוא שלח משלחת ראשונה ב- 1585 שהגיעה לאי רונוק, אבל זו ננטשה במהרה אחרי סכסוכים עם מקומיים ומחסור בציוד. ב-1587 יצאה משלחת שנייה, הפעם בראשות ג׳ון ווייט וזו הקימה מושבה באי. אחרי שנה ומחסור בציוד, ווייט שב לבריטניה להביא את מה שצריך. התכנית שלו היתה להגיע למולדת הבריטית, להצטייד ואז לשוב אבל המלחמה בין אנגליה לספרד שיבשה את התכניות שלו והוא הצליח להגיע למושבה ברונוק רק ב- 1590. ו...שום דבר לא נשאר. כל האנשים, מעל 120 מתיישבים, נעלמו כלא היו. הדבר היחיד שנשאר הוא חריטה של המילה CROATOAN על עץ ליד המחנה המקורי. זה היה אמור להיות סימן מוסכם מהמתיישבים לווייט לסמן לאן הם עברו (זהו שם של שבט ילידים באזור) אבל הוא מעולם לא מצא את המתיישבים. הרבה סיפורים ומיתוסים כרוכים במושבה האבודה, אבל עד היום לא ברור מה עלה בגורלם. בין האובדים במושבה היתה גם הילדה הראשונה שנולדה כבריטית בשטח אמריקה- ויר׳גיניה דייר, נכדתו של ג׳ון ווייט. עד היום, המחוז של האיזור נקרא Dare county. 

אגב, היחסים של סר וולטר ראלי עם עולם המלוכה הבריטי עלו מאוחר יותר על סרטון ובתקופת ג׳יימס הראשון, בנה של אליזבת, ראלי נשפט, שוחרר, ונשפט שוב על בגידה ובסופו של דבר ראשו נערף בטקס פומבי.

אפשר לקפוץ לאזור ולהסתובב קצת. עד היום יש במקום הצגה של שחזור של המושבה האבודה. גם ההצגה הזו מחזיקה בקצת הסטוריה- זהו המחזה שמוצג בחוץ במשך הזמן הארוך ביותר בהסטוריה של ארה״ב (מ- 1937 ועד היום). 

ציור מ- 1876 שמתאר את ג׳ון וייט מאתר את הכתובת ליד האתר של המושבה האבודה

מהאי המשכתי ל- Nags head למנוחת לילה ולמחרת המשכתי בדרכי ליום גדוש ומרתק.

יום שני- OBX

את היום השני הקדשתי כולו לטיול טבע ב- Outer banks שקרויים בקיצור OBX. זוהי שרשרת איים ושרטונים לאורך החוף הצפון קרולייני (והחוף הדרומי של וירג׳יניה) שמהווה מעין ״שובר גלים״ טבעי בין האוקיינוס האטלנטי לבין החוף עצמו. ה״נמל״ הטבעי שנוצר בין האיים לחוף יוצרים נישה אקולוגית מאד עשירה וגם היו מקום מושך מאד לספינות בתקופת הקולוניות. יש גם לא מעט ספינות טרופות שניסו להגיע לאיזור ונתקעו על השרטונים. 

בתקופה המודרנית, רצועת האיים הצרה הזו הפכה לעיר תיירות אחת גדולה עם כביש ראשי אחד (כביש 12) שמסביבו בתים (בעיקר להשכרה), מסעדות ומלונות. כמו שכתבתי בפתיחה, אלי לא בדיוק מדברת התיירות הזו, אבל יש הרבה מאד מה לגלות פה מעבר לתיירות חוף בתקופת החורף. היום הזה התאפיין בעיקר בנסיעה לאורך הכביש, ירידות מדי פעם לטיולים קצרים והייק אחד ארוך יותר בסיום. יש פה גם דיונות מדהימות וגם אתר הסטורי של האחים רייט שאציין למטה. 

את הטיול היום התחלתי בקימה מאד מוקדמת במוטל שלי ב- Nags head (נקודה 1 במפה) כדי לחוות קפה על החוף לאור הזריחה. כשעוברים מישראל לחוף המזרחי של ארה״ב מגלים שהשמש זורחת ושוקעת מהצד הלא נכון, למי שגדל מטר וחצי מהחוף בתל אביב. אז פה קיוויתי להינות מהזריחה אבל כמו שאפשר לראות בתמונות נהניתי בעיקר מעננים ורוח. בכל זאת, פינג׳ן קפה בבוקר זה חובה ואוקיינוס זה אוקיינוס אז לא ויתרתי.

אחרי הקפה התחלתי לרדת דרומה. התחנה הראשונה היתה המגדלור המפורסם (אחד מלא מעט מגדלורים מפורסמים ב- obx) ב- Bodie island (נקודה 2). ליד המגדלור שהוא באמת יפה מאד יש גם את הבית של המיגדלוריסטים (אין לי מושג איך קוראים לאנשים שעובדים במיגדלור) ושם יש תערוכה שמסבירה על המקום ועל החיים המעניינים שלהם (זוג עם ילדים שלמדו בבית הספר המקומי). בחודשי הקיץ יש גם אפשרות לעלות למגדלור תמורת תשלום. נכון לכתיבת שורות אלו, הבית סגור למבקרים בגלל שריפה שפרצה במקום בינואר 2025. עדיין אפשר לבקר באתר בכלל.

 

המגדלור באמת יפה ומרשים, אבל החלק שאותי משך במיוחד נמצא במרחק של כמה מאות מטרים של שביל עץ מסודר מהמגדלור- מגדל תצפית על ה- marshes המקומיים. 

אז אני חייב לעשות הפסקה מתודית קצרה וחשובה ולהסביר מה הם marshes בשבילי. קודם כל, אלו הם גופי מים שדומים בעקרון לביצות אלא שבניגוד לביצות שמחזיקות עצים בתוכן, כאן יש עשבייה שיושבת בתוך המים. אני לא יודע להסביר בדיוק מדוע, אבל נוף של marshes, במיוחד במיוחד כשאני חותר בקייאק בינות לעשבים, עושה לי משהו מיוחד. זה קצת כמו לטייל במחוזות עבר פראיים. פה בתצפית אפשר לראות marshes שכאלו וגם ציפורים שבאו בדיוק לבקר.

אחרי תדלוק נפשי של ציפורים ו- marshes המשכתי דרומה. מדי פעם, פשוט עצרתי בכביש לחוות להקת ציפורים מתעופפת לה מאגמון טבעי כזה או אחר ואז עצרתי לחלק שמבחינתי הוא היפה ביותר בכל הדרך: Pea Island National Wildlife Refuge (נקודה 3). טיול קצר עם מסלולים שחלקם סגורים (בשביל להגן על החיות). נוף של אירלנד עם שדות אחו ברוח, ורוח, רוח, רוח. היא באמת נשבה בעוז. כמות הציפורים היתה מטורפת. שנה מאוחר יותר חזרתי לפה עם חלק מהמשפחה באוקטובר ואז לא היו ציפורים. זה עדיין היה יפה, אבל נדידת הציפורים היא בהחלט משהו מיוחד.

 אמנם המשכתי עוד דרומה על כביש 12 כמעט עד לקצה של Hatteras island, אבל האמת היא שהחלק הזה היה פחות מעניין (חוץ מבית של חוצנים שמצולם פה למטה) אז אני לא אפרט פה יותר מדי ואספר על העליה צפונה בחזרה ל- Nags head ואספר על עוד שני מקומות מיוחדים ביותר. 

אחד מ- 100 בתי ה- Futuro houses בעולם

המקום הראשון הוא הדיונות ב- Jockey's Ridge State Park (נקודה מס׳ 4 במפה). ככה פתאום, באמצע כל הביצות והמים והעצים העירומים בחורף, פתאום קופצת לה דיונה ענקית של חול נקי, אולי משהו בסגנון חולות זיקים בישראל? זה ענק וחלק ומוזר ומקסים. דיונה אדירה שגובלת במים. אפשר ללכת סתם על החול ואפשר גם ללכת במספר מסלולים משולטים. אם יש מזל, אפשר גם לראות אנשים מעופפים על דאונים. באמת חוויה יוצאת דופן ושווה במיוחד. 

התמונה הספציפית הזו נלקחה שנה מאוחר יותר, בטיול שלשה דורות (אני, זוגתי, הבת הצעירה, והסבתא)

לא אשלים את התמונה מבלי לציין שיש פה אתר היסטורי- האנדרטה והמוזאון של האחים רייט. פה, ממש פה, האחים רייט עופפו להם באויר וחנכו את הטיסה הראשונה בתולדות האנושות. למי שלא יודע, צפון קרולינה מתגרה בתואר First in flight. אני אישית לא נכנסתי לשם אבל מקווה שחלק מהקוראים בבלוג יכתבו על ההתרשמות שלהם בהערות. האתר הוא בתשלום (מעדכן שהילה הוסיפה בהערות קצת פרטים על האתר).

ורגע לפני סיום היום, הייק מקסים במיוחד ב- Nags head. אני רק אציין שיכול להיות שהזמן לא יספיק אז אפשר בהחלט להשאיר את ההייק לבוקר היום הבא.

המסלול מתחיל בביצה שנקראת Sweetgum swamp. ה- Sweetgum הוא עץ שרף שדי רווח באיזור והביצה היא ביצה באמת קלאסית. אני מצרף למטה את המפה שאני השתמשתי בה מ- Alltrails וגם את התיאור של המסלול שלהם. זה מסלול מגוון מאד של 5 ק״מ בין ביצה ליער לחולות וחזרה, אבל אם הזמן קצר או לא מתאימה הליכה בריאה, אפשר להסתפק בסיבוב מסביב לביצה והאצות הירוקות שמאכלסות אותה. אני יכול רק לנחש שבקיץ יש סיוט של יתושים, אבל זיכרו שאנחנו בחרנו בחורף!

המסלול מתואר בלינק הבא ופה אפשר למצוא את נקודת ההתחלה 

זהו זה להיום, חזרה למוטל, ארוחת ערב ולישון!

                                                            יום שלישי- Great dismal swamp

היום השלישי התחיל בטרייל קצר וחביב ב- Kitty Hawk שנמצאת צפונה ל- Nags head (בדרך עוברים גם את Kill devils hill, יש שמות ״מעניינים״ פה באיזור 😀 ). מסלולון קטן בשם Sunday run park שמקיף אגם קטן. אחלה סיבוב למשפחה. הפארק עם חניה, שולחנות פיקניק ושירותים ונמצא בנקודה הזו. מקום מצוין לארוחת בוקר או לעוד קפה על הפינג׳אן סטייל. 

משם עליתי צפונה וקצת מערבה לביקור בביצה שלא רואים כל יום- The Great Dismal Swamp. מה זה great? תחשבו גוש דן. הביצה יותר גדולה מגוש דן 😯. 

הביצה נמצאת חצי בצפון קרולינה וחצי בוירג׳יניה והנסיעה אליה מספקת הזדמנות לנסוע באזורים החקלאים של האיזור. בעונה המתאימה תראו שדות כותנה וסויה מפה ועד מחרתיים. אני נכנסתי בכניסה המזרחית של הביצה . כרגיל, הכל בחינם (בכלל, בארה״ב שבה הכסף הוא הדת, חלק גדול מהטבע נגיש בחינם). יש שלש אפשרויות לנצל את המקום - ברגל, בסירה, ובאופניים. בטיול הספציפי הזה בחרתי קצת לחתור וקצת לנסוע באופניים. כמובן שאפשר במקום זה ללכת ברגל. לא חסרים מסלולים. שוב. ציפורים, עצים (רובם עירומים בחורף) וגם מים.  

המקום ראוי לציון גם מבחינת החשיבות ההסטורית שלו.

למה הסטוריה?

זה מתחיל עם ג׳ורג׳ וושינגטון, הנשיא הראשון של ארה״ב שביחד עם אחיו ועוד חברים קנה את השטח וקיווה לנצל אותו לכריתת עצים ולפיתוח חקלאי. החברה שהם הקימו קנתה עבדים שחורים ואלו התחילו במלאכה. אלא שהפרוייקט לא צלח ומשם הם עברו לפרוייקט חדש- חפירת תעלה שתאפשר העברת סחורות על ידי ספינות ממפרץ צ׳סאפיק בוירג׳יניה לנהרות של צפון קרולינה שבדרום. התעלה הזו איפשרה לחסוך הפלגה קשה לאורך החופים של צפון קרולינה ואכן היא נחפרה ונחנכה ב- 1805. את הסירות היו מתפעלים עבדים והתעלה המשיכה להיות פעילה מאד עד למאה ה- 20 כשהרכבות לקחו את הבכורה. גם היום התעלה פתוחה ומשמשת בעיקר לסירות שונות ומשונות לשיט ספורטיבי. יש עוד נקודה היסטורית לביצה ואמשיך איתה למטה.

כל מה שאתם רואים בחום זו הביצה הענקית

את הטיול התחלתי בחלק של וירג׳יניה עם חתירה קצרה בקיאק לאורך התעלה, חתירה שהתחלתי ב- Ballahack boat ramp.  (נקודה 1 במפה) משם חתרתי דרומה בתעלה ואז מערבה לכוון  Lake Drummond. לאגם הזה חזרתי  בפעם אחרת, הפעם מכוון מערב. 

משום יצאתי חזרה לכביש ונסעתי דרומה לכניסה המזרחית הראשית כדי לרכב באופניים לאורך השבילים (נקודה 2). יש המון אפשרויות לרכיבה או צעידה ובאמת אין המלצות יותר טובות ופחות טובות. המלצה אחת אני בכל זאת אתן- אל תגיעו לשעות הדמדומים. 😒. אני הגעתי חזרה ברגע האחרון לפני שסגרו את הגשר שחוצה את התעלה. לא נראה לי שלהישאר לילה שלם וחורפי בביצה זה תענוג מיוחד. אגב, יש ממש בהתחלה, לפני המסלולים הארוכים גם מסלול מעגלי מקסים שהספקתי רק לרוץ אותו. לפני החשיכה. גם הוא מומלץ מאד (פרטים למטה).

כמעט שכחתי את הנקודה ההסטורית. בזמן העבדות, לא מעט עבדים ברחו ממדינות הדרום צפונה. בביצה הענקית הזו הם מצאו מסתור ומפלט והצטרפו לאוכלוסיות של אינדיאנים שברחו עוד מוקדם יותר מהקולוניאליסטים. האוכלוסיה הזו של מאכלסי הביצה נקראו Maroons והם התקיימו בעצמם ללא חשיפה לאף אדם מחוץ לביצה מלקט ומציד. חלקם לא ראה מעולם אדם לבן.

קצת פרטים טכניים:

האתר של שמורת הביצה עם פירוט ומפות של מסלולים

נקודת הציון של הכניסה.

המסלול הקצר ליד הכניסה

זהו, ארוחת ערב בשולחן הפיקניק בחניה המסודרת (יש גם שירותים ומשרד עם אינפורמציה) ומשם נהיגה חזרה לבית בצ׳אפל היל. אחלה של טיול חורף!

אשמח מאד להערות והארות. אם מישהו מהקוראים ביקר באזור ורוצה להוסיף, תבורכו.