חוות בנט- Malice toward none, with charity for all

 

חוות בנט- סיומה של מלחמת האזרחים

 Malice toward none, with charity for all

היום אנחנו לא ממש מטיילים במסלולים ירוקים או חותרים במים כחולים. היום אנחנו צועדים בדפי ההסטוריה. פה במשולש, ממש מתחת לעיניים שלנו, יושב לו בית ומשק חקלאי קטן ששמור להם מקום של כבוד בהסטוריה של ארה״ב. המקום שבו הסתיימה (או כמעט הסתיימה) באופן רשמי מלחמת האזרחים של ארה״ב. 

אז בואו איתי לצלילה קטנה בהסטוריה, נספר קצת על דורהם שעדיין לא היתה דורהם אלא רק תחנת רכבת, על המלחמה הנוראה ביותר בהסטוריה של ארה״ב, על הרקונסטרוקציה והקמת העיר דורהם, וגם קצת על הטבק שעשה את האזור לבירת הטבק והסיגריות האמריקנית.

כל אמריקני שלמד הסטוריה בבית ספר (וגם רבים שאינם אמריקנים ומכירים טיפה את ההסטוריה האמריקאית) יודע לספר שמלחמת האזרחים האומללה הגיעה לסיומה ב- 1865 בכפר קטנטן בשם אפומטוקס בוירג׳יניה, שם חתמו גנרל לי מהדרום וגרנט מהצפון על הסכם הכניעה של המורדים מהדרום. אפילו עבדכם הנאמן כתב על ביקור במקום המרשים הזה בפוסט על טיול של 3 ימים בוירג׳יניה. אז זה נכון, אבל רק כמעט לגמרי נכון. בעוד שהגנרל לי חתם על כתב הכניעה לא כל כוחות הדרום נכנעו. עדיין נשאר הקונפליקט הגדול בדרום בין הגנרל שרמן לבין כוחות המורדים ואת הקונפליקט הזה סגרו ב- 26 באפריל, 1865 במשק חקלאי קטן, אי שם בין ראלי (שבה ישב גנרל שרמן) להילסבורו (שם ישב גנרל ג׳ונסטון, מפקד כוחות הקונפדרציה בדרום). המקום בו נחתם הסכם הכניעה- חוות בנט.

*ואם נהיה לגמרי הוגנים, אפילו ההסכם שעליו נספר פה הוא ממש הסיום. עדיין היו עימותים פה ושם. עם זאת, מבחינה מעשית חוות בנט היא סיפורה של סיום מלחמת האזרחים.

הביקור שלנו מתמקד היום בחווה של ג׳יימס וננסי בנט ושלשת ילדיהם. במקור שמם היה בניט אבל השם השתבש ונכתוב על זה קצת בסוף. אני אשתמש בביטוי ״חוות בנט״ בפוסט אבל זה למעשה משק קטן כמו רבים אחרים שהיו נפוצים ב- Orange county במאה ה- 19. חלק היו בעלי האדמה וחלק חכרו את האדמה וחיו בצניעות, שלא לומר בעוני. במקום יש שחזור של הבית של המשפחה ושל מבנים שונים (דיר חזירים למשל) ומוזיאון קטן ומשובח שמתאר את המלחמה. זה לא רק מוזיאון של עובדות הסטוריות יבשות אלא גם מכתבים מהחיילים לבית, תכתובות בין גנרלים, והרבה דוגמאות מהחיים היומיומיים של החיילים. יש אפילו מסלולים קצרים לטיול בטבע ושולחנות לפיקניק, אבל הפעם נתמקד בחלק ההיסטורי.

שווה גם לציין שאת הביקור בחוות בנט אפשר לשלב עם אחד מהטיולים היפים שבסביבה. במפה שצירפתי למעלה אפשר לראות שלשה מסלולים - חוות בלקוול, שמורת בראמלי, ויער דיוק (מסלול מס׳ 4 ברשימת המובחרים בדורהם). נסיעה ברכב מאחד המסלולים לחווה היא בסביבות 10 דקות, אז בהחלט אפשר לשלב.

האתר של חוות בנט

נקודת ציון

ימי פעילות: שלישי- שבת, 9-5

אני לא מתכוון לספר בפוסט קצר שכזה את כל סיפור מלחמת האזרחים אז רק אזכיר שמדובר במלחמת אזרחים שפרצה על רקע פרישה של מדינות הדרום מהרפובליקה האמריקנית, בעקבות דרישת הקונגרס והממשל (בראשות הנשיא לינקולן) לאסור על העבדות באותן מדינות דרומיות. המדינות החליטו שהן לא מסכימות ועושות ברוגז, פורשות ומקימות קונפדרציה. לינקולן עשה שריר, וכך התחילה לה מלחמה עקובה מדם של 4 שנים שעלתה במותם של מעל 650 אלף איש, הרס כלכלי של אזור הדרום, ומדינה שסועה ומפולגת. צפון קרולינה היא אחת מאותן מדינות הקונפדרציה הדרומית. מעניין לציין שהיא היתה הלפני אחרונה שהחליטה לפרוש מהממשל (ה- Union) ועשתה את זה רק אחרי שלינקולן הכניס את צבא היוניון לשכנה דרום קרולינה (דרום קרולינה היתה הראשונה לפרוש).

נכיר פה את גיבורי הפוסט שלנו.
באגף המדיני

אברהם לינקולן- נשיא ארה״ב וצבא היוניון שחותר לסיים את המלחמה ולשקם את ארה״ב.

ג׳פרסון דייויס- נשיא הקונפדרציה של כוחות הדרום המורדים.

באגף הצבאי

גנרל יוליסס גרנט- מפקד צבא הצפון, היוניון.

גנרל ויליאם שרמן- מפקד האגף הדרומי של היוניון (לא להתבלבל, הוא מהצפוניים).

גנרל רוברט לי- מפקד צבא המורדים.

גנרל ג׳וזף ג׳ונסטון- מפקד צבא המורדים באזור הדרומי.

אנחנו מדלגים על כל מהלכי המלחמה הארוכה העקובה מדם ומגיעים ל- 9 באפריל, 1865, כשלאחר קרב נואש באפומטוקס, גנרל לי, מפקד הקונפדרציה הדרומית, מבין שכבר אין לו את היכולת להילחם והוא נפגש עם מנהיג צבא הצפון (היוניון), גנרל גרנט (לימים נשיא ארה״ב) והם חותמים על כניעת הדרום. 

בינתיים, יש עדיין קרוב ל- 90 אלף חיילי יוניון בצפון קרולינה, בדרום קרולינה, ובג׳ורג׳יה שעדיין לא מצויים תחת הסכם הפסקת האש והכניעה. מספר חודשים לפני כן, גנרל בשם וויליאם שרמן הוביל את צבא היוניון (הצפון) מאטלנטה שאותה הם כבשו לא מזמן ועד לנמל בסוואנה, ג׳ורג׳יה. המסע מאטלנטה לג׳ורג׳יה נקרא The march to the sea ונלמד בבתי ספר צבאיים ומדיניים כי ההשלכות שלו היו הרבה מעל לצבאיות פרופר. שרמן החליט שהדרך היחידה להכניע את המורדים מהדרום היא להביס אותם מנטלית. הוא הוביל צבא של 60 אלף חיילים שכבשו כל פעם עיירה או עיר אחרת, אבל לאחר שסיימו לכבוש, הם דאגו לשרוף את כל המתקנים והמחסנים הצבאיים, להרוס את מסילות הברזל, ולא פעם גם להרוס חוות חקלאיות. זה היה גם מסע נקמה אבל גם מסע תודעתי של הרתעה, בבחינת ״איתנו אף אחד לא ירצה להתעסק״.

והמסע הזה, על כל ההשלכות שלו, עבד. סוואנה נכבשה והשם של שרמן עבר בחיל ורעד בין כל חיילי הדרום באשר הם.

ציור של קולומביה, דרום קרולינה עולה באש אחרי שכוחות שרמן הציתו את בעיר במסעם לים

גנרל ויליאם שרמן בתמונה שלו ביום טוב ונינוח

את סוואנה שרמן כבש בדצמבר 1864. בחודשים הבאים הוא התכונן לעלות צפונה לעזור לגנרל גרנט שהיה במצור על ריצ׳מונד, וירג׳יניה, בירת הקונפדרציה. הוא החל לעלות למעלה צפונה דרך דרום קרולינה ואז צפון קרולינה השכנה והקרב הגדול האחרון שאיתו הוא התמודד היה ב- Bentonville, שם כוחות הדרום המקומיים בהנהגת גנרל ג׳ונסטון התמודדו איתו, אבל ללא הצלחה.  משם הוא נכנס לראלי ללא מאבק ב- 13 בבאפריל והתמקם שם ובואכה אפריל הוא המשיך צפונה לכוון צ׳אפל היל (הספריה הישנה של אוניברסיטת צ׳אפל היל שימשה כאורווה לסוסי צבא הצפון). 

כל זה קורה בתחילת אפריל, עת הגנרל לי נכנע באפומטוקס ליוניון ומספר ימים מאוחר יותר מגיעה המכה הגדולה- הידיעה על רצח לינקולן. וכל זה קורה, יש לזכור, כשכוחות הדרום באזור מותשים ומובסים ושומעים על מסעות ההרס של שרמן. אף אחד לא ממש רוצה להסתבך איתו רגע לפני שהספינה טובעת באופן סופי. 

מנהיג הקונפדרציה, ג׳פרסון דייויס, ברח מריצ׳מונד הנצורה והתמקם בסופו של דבר בגרינסבורו של צפון קרולינה. בתחילה הוא התנגד להפסקת אש ודחק בכוחות המורדים להמשיך במאבק אבל במצב הקיים, הגנרל ג׳ונסטון משכנע אותו שהמצב קשה ומקבל ממנו אישור להיפגש עם שרמן ולדון בתנאי הפסקת האש. הוא שולח שליחים לשרמן שבראלי והם מחליטים להיפגש באמצע, ליד תחנת דורהם (Durham station).

הפסקה קצרה בסיפור רק כדי לדסקס קצת על דורהם ו״תחנת דורהם״. באותם ימים אין אותה דורהם שאנחנו מכירים כיום כעיר תוססת ומורכבת שמאכלסת מאות אלפי תושבים. אין בכלל עיר. האזור הוא חקלאי ברובו עם מעט עיירות קטנות פזורות בשטח, חוות גדולות של עבדים (כמו סטאגוויל שעליה כתבתי פה) וגידולים בעיקר של טבק מקורי משובח.

ב- 1854 הונחה מסילת רכבת באזור והוחלט אז להקים תחנה בין ראלי להילסבורו, בעיקר כדי להוריד או להעמיס סחורה. דוקטור בארטלט דורהם תרם חלק מהקרקע שבבעלותו, מה שיזכה אותו שנים אחר כך בכבוד של עיר שנקראת על שמו. המיקום של התחנה נמצא באזור של המסילה דהיום שעומד ממול ל- DPAC ברחוב Pettigrew.

מפה מ- 1854 עם המיקום המיועד של תחנת דורהם

מפה מ- 1865. תחנת דורהם מסומנת במספר 10

ב- 17 באפריל שרמן עם עוד קבוצה קטנה של עוזרים עולה על הרכבת בראלי ויורד בתחנת דורהם, שם מחכה לו נציגות של הצבא שלו. הוא עולה על סוס ומתחיל לרכב מערבה לכוון הילסבורו. ג׳ונסטון רוכב עם חייליו מהילסבורו לכוון תחנת דורהם ואיפשהו באמצע הם נפגשים עם דגלים לבנים ומחליטים לנהל את המשא ומתן בחווה סמוכה, זוהי חוות בנט. 

לא לגמרי ידוע אם ג׳יימס וננסי בנט התלהבו מהעניין או לא, אבל זה לא ממש שינה. באותו יום שני הגנרלים ועוזריהם ישבו וסיכמו את תנאי הכניעה. שרמן, גנרל שיכל להיות כאמור אכזרי, הגיע דווקא מנקודת פתיחה מאד אוהדת כמנצח הגדול. עוד שבועות קודם לכן, הוא דיסקס עם לינקולן כיצד לנהוג בדרומיים אם אכן הצפון ינצח. לינקולן ענה לו במשפט מיתולוגי: malice toward none, with charity for all. שום רשע כלפי אף אחד, חמלה לכל. זו גם היתה ההשראה להסכם הכניעה שעליו חתמו גנרט ולי באפומטוקס- כניעה של המורדים, התייחבות חתומה של כל הקצינים לא למרוד יותר, ומסירה של הנשקים לכוחות הצפון. בתמורה, הפסקת אש וחזרה של המורדים ללא עונש ומורא. 

שרמן הלך אפילו יותר רחוק. הוא הסכים להצעה של גנרל ג׳ונסטון (כאמור, הכל באישור נשיא הקונפדרציה ג׳פרסון דייויס) לעזור עם כינון שיקום אזרחי וקבלה של זכויות עצמאות ברמה מסויימת למדינות הדרומיות.

המסמך הזמני נחתם ב- 18 באפריל ונשלח לאישור מפקדת הצפון, אבל אז...דרמה!

ג׳ונסטון ושרמן מתדיינים בחוות בנט

אנחנו בערך שבוע אחרי הירצחו של לינקולן. הצפוניים רותחים מזעם אחרי שהנשיא שלהם נרצח וגם צריך לזכור שלינקולן היה קיצוני יחסית בגישה הרחמנית שלו למורדים הדרומיים. שר הצבא, אדווין סטנטון רואה את ההסכם, ואומר: ״לא יקום ולא יהיה״. לא ניתן שום דבר מעבר למה שנתנו באפומטוקס. תנאים שמוגבלים לכוחות הצבא בלבד, שום דבר מעבר לזה ברמה האזרחית. הוא שולח את גנרל גרנט, מפקד צבא היוניון לראלי, וזה האחרון נוחת שם ומודיע לפקודו שרמן על ההחלטה. 

שרמן זועם. הוא לא טיפוס שאוהב שמחליטים בשבילו, אבל אין בררה, פקודה היא פקודה. הוא מוסר את ההחלטה לגנרל ג׳ונסטון. זה מעביר את המסר לנשיא הקונפדרציה והאחרון מחליט לשבור את הכלים ולהתחיל מחדש את הקרבות.

נשמע מוכר מהרבה סיפורי משא ומתן מזמננו אנו. כמעט הסכם אבל אז הכל מתפוצץ, חוזרים לאלימות רק כדי להגיע לשולחן המשא ומתן ולהחליט את אותן החלטות...

אבל פה יש סיום מעניין. ג׳ונסטון, גנרל שעד עכשיו תמיד קיבל וציית לפקודות מהדרג המדיני, מבין שאין לו באמת צבא להילחם איתו ושג׳פרסון דיוויס הוא כבר לא פוליטיקאי שחי במציאות. הוא מחליט להתעלם מהסירוב של ג׳פרסון דייויס וב- 26 באפריל, 1865 חותם על כתב הכניעה שכולו כאמור צבאי. 89,270 חיילי צבא הקונפדרציה בצפון קרולינה, דרום קרולינה, ג׳ורג׳יה, ופלורידה נכנעים ומוסרים את נשקם אך אינם נענשים על המרד. בפועל- סיום מלחמת האזרחים העקובה מדם.

המלחמה מסתיימת, העבדים משוחררים (אבל יש עוד דרך מאד ארוכה על מנת שיקבלו זכויות אזרח אמיתיות), הרס עצום בחקלאות הדרומית, ומתחילה התקופה הידועה כ- רקונסטרוקציה. 

ודורהם, מה קורה עם דורהם? 

החיילים מצבא היוניון הצפוני בילו ימים, שבועות וחודשים תחת תנאי מלחמה קשים ביותר. אבל דבר אחד הם זכרו לטוב, את הטבק שהם עישנו בצפון קרולינה. כזה טבק, הידוע בשמו ה- Bright leaf tobacco הופך להיות הגרעין, הליבה של תעשיית הסיגריות שעומדת להתפתח באזור. לא מעט מחיילי הצפון נשארים ומשקיעים בשדות הטבק, חקלאים מקומיים עוברים כולם לגדל את הזן הספציפי הזה, וחשוב מכל- מתפתחת תעשייה שלמה שאחראית למחסני איחסון גדולים ומפעלים לעיבוד הטבק וייצור הסיגריות. אנחנו כבר לא בעולם של צריף קטן בחווה לטובת ייבוש העלים ועיבודם. אנחנו בעולם של שייוק התוצרת למחסנים ולמפעלים. איפה? קרוב לתחנת דורהם שם מתפתחת לה עיירונת שהופכת לעיירונת גדולה יותר, שהופכת לעיר של ממש וב- 1869 מוכרזת כדורהם על שמו של אותו דר׳ דורהם שתרם את הקרקע לבניית תחנת הרכבת.

אז דורהם הופכת לעיר הטבק, תעשייה שגורמת באופן ישיר ועקיף לחולי ומוות של מליונים בעולם. האירוניה היא ששנים מאוחר יותר, דורהם משנה את אופיה והופכת למרכז אקדמי ורפואי מהטובים בעולם. הכינוי הרשמי שלה היום- City of medicine. 

תעשיית הטבק לא נעלמה עדיין לצערנו מהעולם וגם בצפון קרולינה אפשר עדיין למצוא לא מעט שטחי גידול טבק (אגב, הצמח עצמו יפייפה) אבל כמעט כל המחסנים והמפעלים שבדורהם הוסבו מאז לאזורי מגורים, חנויות, ואולמות אקדמיים.

ואחרון אחרון חביב, מה היה גורלם של ג׳יימס וננסי בנט ושל החווה עצמה?

קודם כל, בכלל קראו להם Bennit ולא Bennett, אבל הטעות השתרשה לה וכך הם נכתבו בדפי ההסטוריה. ג׳ימס בנט, כמו רבים אחרים, כבר לא היה מסוגל להחזיק את החווה לבד ומכר אותה לחותנים שלו תמורת שטח שהוא חכר ושאת גידוליו הוא מכר. הוא המשיך בחווה עד 1875 ונפטר שלש שנים מאוחר יותר בגיל 71. הוא נקבר בבית הקברות המשפחתי הקטן ליד החווה. אשתו, ננסי, עברה ככל הנראה לדורהם עצמה ביחד עם הילדים ונפטרה ב- 1884 בגיל 85.

החווה עצמה ספגה נזקים עם השנים אבל בסופו של דבר חלק מרכזי ממנה שוקם והאתר ההסטורי הוקם ומשמש כאמור כמוזיאון.

אז זהו, יש לנו פה חתיכת הסטוריה ממש מתחת לידיים ואפשר לשלב ביקור בה עם טיול באחת השמורות הקרובות ולזכור שגם מלחמות שאינן נגמרות בסוף נגמרות.